השבוע סחפה מחאת נשים את ישראל, זאת לאחר גידול במספר הנשים שנרצחו השנה על ידי בני זוגן. בין היתר הוכרז היום (ג') כיום שביתה ארצי. חברות, ארגונים ועיריות הכריזו כי ייקחו חלק במחאה ויאפשרו לעובדות שמשתתפות במחאה לשבות מבלי לפגוע בשכרן.

המחשה: shutterstock

בין העיריות גם עיריית חולון הודיעה כי כל עובדת עירייה שתבחר לשבות תוכל לעשות זאת מבלי שיום השביתה ינוכה משכרה. אך דווקא במנהל הרווחה והשירותיים החברתיים בחולון התלבטו העובדות אם לנצל את שעות השביתה להצטרפות למאבק או להמשיך את שגרת עבודתן, בה הן ממילא נאבקות עבור נשים שחוות אלימות.

"עבורנו המאבק באלימות במשפחה היא עבודה יומיומית", מספרת עו"ס אביבה רפפורט שמנהלת את המרכז לטיפול באלימות בין בני זוג במינהל הרווחה והשירותים החברתיים בעיריית חולון כבר 24 שנים. "אנחנו מטפלים בכ-170 משפחות מחולון בהן יש אלימות בין בני זוג, זה כמובן לא כולל משפחות נוספות בהן יש אלימות בין הורים לילדים קטינים או בין ילדים להורים קשישים.

"בשנתיים האחרונות אנחנו מטפלים גם בנשים שנפגעו בטראומה מינית, כרגע אנחנו מטפלות רק בעשרים נשים אך תמיד מנסות להגיע לעוד. למרות שתמיד יש מחסור בכוח אדם אנחנו מעניקות מענה מיידי כשיש רמת סיכון גבוה, אם אישה מדווחת בזמן אמת על אלימות אנחנו נפגשים איתה עוד באותו היום ובמידת הצורך מפנות למעון לנשים מוכות בעיר אחרת, כיוון שעדיף להרחיק את האישה מהתוקף.

"הרבה נשים חוששות להתלונן, הן קודם כל מפחדות שלאחר ההרחקה או העונש הגבר יכעס יותר והאלימות תגבר, אבל לפעמים יש גם פחד מפני איבוד מקור הכנסה. חשוב להבין שאפשר להוציא צו הרחקה גם בלי לפנות למשטרה, באמצעות בית משפט לענייני משפחה, ושאנחנו לא מטפלים רק באלימות אלא גם בשיקום הנשים. יש לנו מעגלי תעסוקה, העצמה וכמובן קשר עם עובדי סעד שמטפלים בילדים שחווים אלימות. למרות כל הקושי יש גם אור בקצה המנהרה.

"לאחרונה אישרו לנו תקן נוסף של עו"ס שתפקידה לטפל בילדים שחשופים לאלימות בין ההורים, כיוון שברור שזה פוגע בהם מאוד, כל פעם אנחנו מנסים לשפר ולייעל את הטיפול ואחרי עשרות שנים בתחום אני שמחה לומר שאפשר לצאת ממעגל האלימות, נשים משתקמות ומצליחות לפרוח אחרי שעזבו בן זוג אלים ולכן אסור לחשוש לפנות לבקשת עזרה. כמובן שכל פנייה גם נשארת אנונימית וכל מי שיש לה ספק מוזמנת לפנות אלינו, אין שום התחייבות להמשך טיפול או חשיפה של פרטים אישיים".

צילומים: קובי קואנקס, יח"צ

למרות האופטימיות ברווחה, נשים רבות לא מבינות שיש להן אפשרות לחיות אחרת. א' בת ה-69 מתגוררת בשכונת ג'סי כהן בחולון מאז עלתה לארץ מאתיופיה עם בעלה וילדיה לפני יותר מ-25 שנה. כבר בחו"ל היא סבלה מאלימות רבה, כאשר בעלה נהג להכות אותה ואת ילדיה, כשעלו בני הזוג לארץ רוב ילדיהם עזבו את הבית לטובת פנימיות ומסגרות עבודה שכוללות מגורים ו א' נשארה לבד עם בעלה, כאשר האלימות רק החמירה.

"הוא תמיד היה עצבני אבל כשעלינו לארץ והילדים כבר לא שמעו לו ולא כיבדו אותו זה רק עיצבן אותו יותר", מספר א'. "לי יש קליטה מהירה, אני מבינה עברית וגם מדברת אבל הוא לא ממש למד את השפה והוא לא דיבר נכון עד שמת, לפני עשר שנים. בשביל כל דבר הוא היה צריך את העזרה שלי וזה תסכל אותו.

"בבית שלנו תמיד היו צעקות וכעס וגם בדרך כלל מכות. באתיופיה אף אישה לא התלוננה כשחטפה מכות, רק כשבאנו לארץ אמרו לי השכנים 'תתלונני, תלכי למשטרה, תתגרשי'. הייתי בשוק, נראה להם שאני יכולה לעשות את זה? הוא היה הורג אותי. בשנים האחרונות הוא היה חלש, אני הייתי מטפלת בו והוא רק היה מקלל אותי. כבר לא היה לו כוח להרביץ, לפעמים הרים עליי מקל".

מה דעתך על המחאה?

"אמרתי לך, אני בחו"ל בכלל לא ידעתי שמותר לאישה להתלונן על בעלה, אישה זה כמו רכוש שלו, מותר לו הכל. גם כאן הרבה נשים בקהילה שלנו חיות ככה. אני נפטרתי מהעונש שלי, הלוואי שבזכות מאבקים ונשים שמתעקשות כבר לא יהיה גבר אחד בישראל שיעיז להרים יד על אישה".