עזרא טרבלסקי. הולך בדרכי אביו | צילום: קובי קואנקס

עזרא טרבלסקי, 68, חולון

בגיל 14 בלבד אביו של עזרא טרבלסקי הסביר לו שמוטב שיעזוב את בית הספר וייצא לעבוד. "הייתי חייב לעזור בפרנסת המשפחה", הוא מספר, "אז אבי שלח אותי לחבר שלו שהיה נגר, והוא לימד אותי את המקצוע. מאז ועד היום העץ זאת האמנות שלי. במשך השנים הפכתי לעצמאי והחזקתי עסק במשך 30 שנה. כשחליתי והתקשיתי לעבוד העסק נסגר ומיד כשהרגשתי שאני מספיק חזק התייצבתי ב'נגריה שלי' ברחוב הבנאי בחולון ומאז אני כאן.

במהלך השנים עברתי המון דברים, ניתוח לב, הסרת כליה וניתוח בבטן, אבל תמיד חזרתי לעבודה. פעם אחת הגעתי עם תפרים בבטן. המנהל צעק עליי ללכת הביתה אבל אני הרגשתי שאני חייב לעבוד. אני לא בן אדם שמסוגל להתבטל על הספה. לדוגמה, בשבת, אני מתעורר בשש בבוקר ומתבאס שאי־אפשר ללכת לנגריה. בשבילי עבודה זה הכל".

למה אתה אוהב לעבוד?

"הכי כיף לי כשמגיע לקוח עם בעיה מסובכת ואני מצליח לפתור אותה. בעל מקצוע טוב מוצא פתרון לכל בעיה ואצלי אין 'לא'. כל קושי אני פותר בדרך יצירתית.

יש כבר דור המשך?

"חלמתי שאחד משלושת בניי ימשיך בדרכי, כי נגרות זאת אמנות, אבל הם בחרו בתפקידים אחרים, בניהול והנדסה. אני שמח בשבילם כי נגרות זה מקצוע קשה, אבל חבל לי שאף אחד לא ימשיך את התחום שלי. אני מגיע ממשפחה שבה יש מוסר עבודה גבוה. אבא שלי עבד כקבלן ואחר כך בתחום מוצרי החשמל. עד גיל 85 הוא עדיין התייצב בעבודה. הפנסיה לא אומרת לנו כלום. מבחינתנו אנחנו עובדים כרגיל. אני מאמין שיום יגיע ואני אפרוש ואנצל את הזמן לטייל וכמובן ליהנות מהנכדים שלי. יש לי תשעה נכדים והבילוי איתם זה התחביב שלי".

"שומרת על הקוגניציה"  בתיה וויג | צילום: פרטי

בתיה וויג, 71, מזכרת בתיה

בתיה וויג, רכזת מינהל רווחה וסיעוד בעמותת על"ה, משמשת בתפקידה כבר תשע שנים. לפני כן כיהנה בתפקיד דומה בעמותה אחרת בתל אביב. בתפקידה היא מגייסת ומלווה מתנדבים במספר תוכניות במינהל הרווחה והסיעוד, שנותנות מענה לאתגרי הגיל.

וויג מרכזת מספר תוכניות בעמותת על"ה (העמותה למען המבוגר ברחובות) ובהן את התוכנית 'אוזן קשבת', שנועדה ליצור קשרים בין אישיים בין מתנדבים ובין אנשים שמעוניינים להפיג את הבדידות.

"כשנוצר כבר קשר די עמוק עם האנשים, אי־אפשר להבחין מי העוזר ומי הנעזר", אומרת וויג. "למתנדבים גם יש צורך לשתף. בסופו של דבר כולנו חווים אובדנים, לכולם יש פלונטרים ודברים שמחים יותר ופחות".

וויג מספרת שלכולם יש את אותם האתגרים, שכן גם המתנדבים הם גמלאים. "יש לנו תוכנית בשם 'קשרים וכישורים' שהקימה עמותת 'עמדא', שנותנת כלים למתנדבים ומתנדבות לליווי משפחות עם ירידה קוגניטיבית, ישנה תוכנית שנקראת 'חוסן זהב' לתרגול ומיומנות המבוססת על הגישה הפסיכולוגית CBT, ויש תוכנית נוספת: 'בוקר שישי' ‑ אוספים את האנשים מהבתים ונפגשים, מתפתחות חברויות ויוצאים לבתי קפה, חוגגים ימי הולדת וחגים וזה מאוד מרגש, אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לבוא ולרכז תחום כזה רחב ולתת שירות לאנשים המבוגרים פה ברחובות, אני נהנית מכל רגע ורגע ורואה בעבודה שלי בית שני", אומרת וויג.

מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?

"אני אוהבת את האנשים שנמצאים סביבי, את המתנדבים, שהם מדהימים. אני אוהבת שאנחנו עובדים ונותנים שירות, וזו תחושת הסיפוק וההנאה שאפשר לעשות משהו אחר. וגם כמובן הצוות בעמותה. האנשים מאוד מקצועיים ויש סינרגיה יוצאת מהכלל, ויש פה אוזן קשבת תרתי משמע, לעובדים ולמתנדבים. יש תגמול רגשי שהעמותה משקיעה במתנדבים עצמם וזה לגמרי לא מובן מאליו".

למה לא רצית לפרוש?

"אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה. אם אתה אוהב את מה שאתה עושה, העבודה מאוד מתגמלת ושומרת על הקוגניציה, ואני גאה לומר שאני בת 71 וממשיכה לעבוד, זכיתי".

מה התוכניות לפנסיה?

"אני עדיין לא שם, אני מניחה שאתנדב. נושא ההתנדבות הוא משהו שראיתי בבית. הוריי התנדבו, וזה היה משהו שמושרש מאוד במשפחה, לתת מעצמך ולעשות".

"העבודה שלי היא האהבה שלי". אטי יעקובסון | צילום: אבי מועלם

 אטי יעקובסון, 74, ראשון לציון

כשמבקשים מאטי יעקובסון להגדיר את עצמה, היא אומרת מיד: "אני אישה ללא גיל", אך מציינת, עבור מי שזה חשוב לו, שהיא בת 74.

"אני אוהבת את החיים ועושה חיים כדי לחיות", היא מוסיפה בחיוך, ובכך מתמצתת בעצם את הסוד שלה לחיים צעירים ובריאים גם במה שנקרא 'הגיל השלישי'. יעקובסון, אמא לארבע וסבתא לשמונה, עובדת כיום כמעצבת בגדים, ולא מתכוונת לקחת חופש מהדבר שהיא כל כך נהנית לעשות.

"עד שנת 2003 לימדתי בחטיבת ביניים מדע וטכנולוגיה, ובמקביל בשעותיי הפנויות עסקתי גם בעיצוב אופנה, ושיווקתי לחנויות ביחד עם קובי בן זוגי את המותג 'אטי יעקובסון אופנה נשית בהתאמה אישית'. בשנת 2003 כשפרשתי מההוראה החלטנו להתמקד רק באופנה. פתחנו את הסטודיו ברחוב הרצל, שם ייצרנו וגם מכרנו ליחידים.

הגעתי לעיצוב שמלות ערב מתוך רצונותיהן של הלקוחות, שביקשו שאעצב להן את החלומות שלהן כדי להיות יפות, מיוחדות ואופנתיות בערב הגדול שלהן, ולהרגיש נוח. מה שמנחה אותי בעבודתי זו האהבה לאדם והאהבה לעיצוב הבגד, והכישורים שהתברכתי בהם ונסיוני הרב. השילוב ביניהם הוא מנצח, כי בגד עושים באהבה או שלא עושים בכלל. הרצון שלי לגרום לאמא אושר, ולהסיר דאגה מלבה, עושה את ההבדל ביני לבין מוכרת בחנות, כי למצוא בגד לאירוע לאמהות שהן אינן במידות 90/60/90 זו בעיה שמדירה שינה מעיניהן".

כאשר מדברים עם יעקובסון על הפנסיה היא דוחה מיד את הרעיון. "אני אישה של אהבה ועבודה, וכאשר העבודה שלי היא האהבה שלי, ואני מרגישה כמה אושר אני גורמת לאמהות, ואני במלוא מרצי וכישוריי, למה להפסיק? אני לא רואה עצמי בפנסיה. אני כמו שחקן על במה. כל זמן שיש קהל, אני מופיעה".

"גן עדן של מים ומזרקות". בצלאל בירנבוים | צילום: חורחה נובומינסקי

בצלאל בירנבוים, 77, רעות

בצלאל (צלי) בירנבוים הוא הבעלים והמנכ"ל של חברת 'אקווה גן', שבה פועלת חוות גידול דגי נוי. בחברה מוכרים אקווריומים, בריכות נוי לדגים וצמחים, צמחי מים, וגם מייעצים ומפקחים עבור אדריכלי נוף וגן בנושא בריכות נוי פרטיות וציבוריות.

אקווה גן נוסדה בשנת 1972. במשך השנים הוסיף העסק לגדול ולהתרחב, עד שבשנת 1992 עבר למיקומו הנוכחי בכפר רות ועם המעבר התאפשרה גם פתיחת בית גידול לדגי נוי לייצוא. בשנת 1998 הם פתחו מחלקה חדשה לדגי מאכל בשיטה ייחודית שבה מוחזקים הדגים חיים במיכלי נירוסטה בגובה העיניים, שבהם הם משווקים את כל דגי המאכל שמגדלים בארץ, במים מתוקים או מלוחים.

אקווה גן היא גם יצרנית האקווריומים הוותיקה ביותר בישראל, המייצרת אקווריומים בכל המידות והנפחים.

בירנבוים אמנם בעשור השמיני לחייו, אך נשמע ומתנהג כאילו הוא הרבה יותר צעיר מגילו. הוא נמרץ ושופע סיפורים. "כל החיים אני מתעסק עם בעלי חיים", הוא מספר, "אני עובד בכל העולם בהדרכה לגידול חוות דגים, בעיקר באפריקה. אני מקים להם חוות דגים. עיקר עיסוקנו בהקמת ברכות נוי אקולוגיות. עובד איתי צמוד בחור בשם מוחמד שעוזר לי בהכל".

עד מתי תמשיך לעבוד?

"אני אמשיך לעבוד כל זמן שאני עומד על הרגליים". 

מה אתה הכי אוהב בעבודה שלך?

"אני אוהב לקום בבוקר ולבוא לפה. יש כאן גן עדן של מים ומזרקות. אני רוצה לעבוד כל זמן שאני יכול. למדתי הכל באוניברסיטה של החיים. הפרויקט שאני הכי מתגאה בו הוא ב'בית פינגר' לנכים על כיסאות גלגלים. בניתי להם אקווריום שמתאים בדיוק לגובה שלהם".

"אמנות וילדים זה החיים שלי"  דבורה אייזנברג | צילום: אבי מועלם

דבורה אייזנברג, 67, לוד

היא כבר היתה יכולה לפרוש ולצאת לגמלאות לפני קרוב לעשור, אבל החיים ללא תעסוקה קבועה ומתמדת לא קורצים לדבורה אייזנברג, המורה המיתולוגית לאמנות של בית החינוך 'לוי אשכול – מקום לגדול' בלוד.

בימים שבהם המורים והמורות ברחבי הארץ לא זוכים להערכה רבה, מקפידה אייזנברג להמשיך לעשות את מה שהיא הכי אוהבת – ללמד.

"38 שנים כמורה מן המניין, עד גיל הפנסיה לכאורה, לא הספיקו לי, ואני רוצה להמשיך כל עוד אני יכולה", היא מסבירה. "אמנות וילדים זה החיים שלי באמת, ובכל שנה אני מקבלת ילדים חדשים והתהליך איתם מביא אותי ואותם למקומות נפלאים, דבר שאין לו מחיר".

ואכן, מדי שנה זוכים אייזנברג ותלמידיה להערכה וכבוד על פועלם, ורק בשנה החולפת היו נציגיו של אחד משלושה בתי ספר ברחבי הארץ שזכו בפרס ראש הממשלה ונשיא המדינה לאמנות וציור.

"התמהיל המיוחד של התלמידים בלוד, מכל המגזרים, פסיפס של תרבויות, נותן לי כוח בכל פעם מחדש", אומרת אייזנברג, "וגם האהבה הגדולה שלי לעיסוק שבחרתי".

הכסף, כך היא מספרת, אינו מניע או שיקול, ומבחינתה מה שחשוב בעבודתה הוא העברת ידע והקדשת זמן לתלמידים הצעירים. "הכסף לא מדבר אליי. אני עושה את זה באהבה לחלוטין, ולמרות שאני לא בפנסיה יש לי מספיק זמן לבלות ולחגוג, עם בעלי, הילדים והנכדים", היא אומרת.

"יש לי חברות שעושות ניתוחים פלסטיים ובוטוקס, אבל אני בעניין של להיות עם הילדים, בלי קשר לפרנסה. כל ילד הוא מיוחד בעיניי, מוחמד או לימור, והם מרגישים את זה, ובלי העיסוק והמשך הקריירה לא הייתי זוכה בזה. יש תלמידים בני 40 פלוס שעדיין בקשר איתי וזה סוד הקסם", היא מודה. "הילדים האלה צריכים הרבה ידע, אבל גם הרבה אהבה וכבוד".

צליל ישן וטוב  דוד זיסרמן | צילום: קובי קואנקס

דוד זיסרמן, 70, בת ים

אין שום סיכוי שתצליחו להוציא את דוד זיסרמן לפנסיה. אז מה אם כבר חגג יום הולדת 70. "אני לא טייס או רקדן בלט, מקצועות שבהם יש לגיל משמעות", הוא אומר בפתחה של השנה ה־27 שלו כמורה לפסנתר בקונסרבטוריון של בת ים.

זיסרמן, שעלה ארצה מברית המועצות לשעבר, מספר כי התחיל ללמוד מוזיקה ופסנתר כבר בגיל חמש, ועל כן התקבל לבית ספר לילדים מוכשרים. בסיום בית הספר המשיך ללימודי מוזיקה באקדמיה, אותם סיים בהצטיינות כדוקטור למוזיקה.

ב־27 השנים האחרונות זיסרמן עובד כאמור כמורה לפסנתר בקונסרבטוריון בבת ים ומגדל דורות של פסנתרנים מהאיזור כולו. "בבת ים יש קונסרבטוריון מהטובים בארץ והכל בזכות צוות המורים המנוסה והמדהים שיש פה", הוא אומר. "בתחום שלנו, ניסיון זה יתרון, ולכן המורים למוזיקה עם השנים רק משתבחים, כמו יין טוב. צעירים שמסיימים את האקדמיה לא תמיד מעוניינים לבוא לתחום ההוראה כי המשכורות שלנו די צנועות וצריך המון סבלנות וידע כדי לעבוד עם הילדים".

הוא מספר בהתרגשות על ההישגים של תלמידיו לאורך השנים: "יש כאלה שלומדים אצלי 11-10 שנים, תלמידים מוכשרים שעושים רסיטלים לבד, משתתפים בתחרויות בארץ ובעולם. זו הנחת שלי, אני הרי לא במקצוע עבור המשכורת, אלא כי חינוך מוזיקלי נמצא בדם שלי".

מה אתה הכי אוהב בעבודה שלך?

"את הכל. מי שבוחר לעסוק בתחום האמנות עובד בזה כי הוא פשוט לא יכול לחיות בלי זה, ואני זכיתי לקבל סיפוק מהעבודה שלי, גם לתרום לילדים, גם לקבל פידבקים טובים מההורים וגם ליהנות מהתוצאות הנפלאות של הילדים בשטח".

אז אין מה לשאול אותך מתי אתה מתכנן לצאת לפנסיה?

"כל עוד אני מרגיש בריא ויכול לעבוד אין דבר שיעצור אותי".