אסתר גור (71) היתה בסך הכל אחות מתחילה כשנקראה לסייע בהקמת מרפאה בחצי האי סיני ומאוחר יותר גם בעזה. היום היא ממשיכה לטפל בחולים, אך את התרופות והמזרקים החליף אף אדום עם צחוק מתגלגל. "ברפואה אין צחוק", היא אומרת ל'ידיעות חולון', אבל בצחוק יש הרבה רפואה".

גור. "רוצה לתת כוח למי שזקוק לו" | צילום: קובי קואנקס

גור, תושבת חולון, רק התחילה את הקריירה כשגויסה למשימה מורכבת ומאתגרת. "עבדתי בבית חולים 'הדסה' כשההצעה הגיעה מפרופ' מרדכי שני, לימים מנכ"ל משרד הבריאות ומנהל בית חולים 'תל השומר'", היא משחזרת.

"הוא שמע מחברה שאני דוברת ערבית, כיוון שהורי עלו ממרוקו, וחשב שאוכל לסייע לו. בדיעבד הבנתי שהערבית שבפי לא מתאימה כלל ולמדתי ערבית פלסטינית.

הצטרפתי אליו להקמת תשתית לשירותי בריאות כשהתוכנית היתה לעבוד שלושה חודשים באל הריש, כיוון שאחרי מלחמת ששת הימים שירותי הרפואה שם פשוט נותרו ללא אנשי מקצוע.

"כשסיימנו שם את העבודה ביקשו שנעשה את אותה עבודה גם בעזה ובסופו של דבר מצאתי את עצמי עובדת בתחום 12 שנים כאחראית תיאום שירותי בריאות בעזה.

זאת היתה תקופה מרתקת, עבודה מאוד מאתגרת ומעניינת. אחר כך ריכזתי את מגמת סיעוד במקיף תל גיבורים בחולון, שלימים הפך לבית ספר 'הרצוג' וכשמשרד הבריאות סגר את המגמות עברתי לתפקיד אחראית מחלקה ב'משען' בחולון ושם עבדתי 20 שנה".

כשיצאה לפנסיה חלה בנה בסרטן והיא נאלצה לעבור לצד השני של המשוואה, מקום בו גילתה צד חדש של עולם הרפואה. " כאחות תמיד הייתי צריכה להכיל כאב של חולים במצבים שונים, רצה הגורל וכשזה הגיע לבני פתאום ראיתי את הצד השני, הצד הכואב.

"אומרים שברפואה אין צחוק, אבל הבנתי שבצחוק יש הרבה רפואה. כשליוויתי את בני הבנתי כמה העבודה של הליצנים הרפואיים חשובה וכשהוא החלים החלטתי ללמוד קורס ליצנות רפואית ב'שמחת הלב' ומאז כבר שלוש שנים שאני מתנדבת בבית החולים השיקומי 'רעות'.

"אני רוצה לתת כוח למי שזקוק לו, אלה שצריכים לצאת קצת מהאווירה הקשה של החולי ולראות מעט אור. למרבה ההפתעה המחלקה האהובה עליי היא מחלקת מונשמים. 

"בניגוד למה שחושבים, רבים מהם לא נמצאים במצב של 'צמח' ודווקא הם, שמתקשים להגיב ולתקשר, זקוקים לחיוך יותר מכולם ואני שמחה לתת להם אותו".