דורון ימלה גדל בשכונת ג'סי כהן, אך עזב אותה בתקווה למצוא לעצמו עתיד טוב יותר. "המורה אמרה לי שמאתיופים לא יוצא כלום", הוא מספר היום כשהוא מחזיק בתפקיד בתעשייה אווירית. באחרונה הוא חזר לשכונה שבה חיפש לעצמו כיוון בחיים בין שיטוט אחד לאחר, אבל הפעם כמפעיל קבוצת נוער בכדורסל. היום, כשהוא הולך ברחובות האלה, הוא חולם שהנערים שמכדררים איתו במתנ"ס השכונתי, יככבו בליגות מקצועיות ויזכו כמותו לעתיד טוב יותר.

ימלה על מגרש. "להטמיע ערכים דרך הכדורסל" | צילום: קובי קואנקס
אין סיבה שלא
ימלה (47) עלה לישראל בגיל 15. משפחתו גרה תקופה קצרה במחנה עולים ומשם עברה לשכונת ג'סי כהן בחולון. הנער שהגיע מתרבות שונה ולא ידע מילה בעברית, מצא את עצמו בתיכון מקומי כשהוא הילד היחידי ממוצא אתיופי. "התלמידים קיבלו אותי יפה", הוא משחזר.

"אך דווקא צוות המורות התקשו להתמודד איתי. לא ידעתי לדבר עברית אז הן זלזלו בי, מורה אחת אמרה 'ממילא אתה לא מבין כלום אז אין טעם להסביר לך', אחרת זרקה לי 'אתם האתיופים לא יצא מכם כלום'.

"מפתיע שדווקא הילדים קיבלו אותי יפה, הם לא הסתכלו עליי כמישהו שונה אלא כמישהו חדש שצריך לתת לו את המקום שלו. יש לי חברים טובים משם עד היום. השתלבתי מהר בחברה אבל בלימודים לא מצאתי את עצמי". כשימלה הבין שאם לא יעשה מעשה הוא יסיים את חייו בישיבה על הברזלים בשכונה, הוא קיבל החלטה אמיצה וביקש מהוריו לשלוח אותו לפנימייה, שם ילמד מקצוע.

"הבנתי שבלי תעודה ביד אני לא שווה כלום, שאדרוך באותו המקום ולא אתקדם. הרגשתי מבוזבז וידעתי שרק עם מקצוע אצליח לשבור את המעגל".

ימלה למד הנדסת מטוסים, התגייס לחיל האוויר ושירת בקבע. היום הוא נשוי, אב לשלושה ילדים ועובד בתעשייה אווירית. הוא עדיין מתגורר בשכונת ילדותו, משחק בליב"י (ליגת ביתא בישראל לכדורסל של הקהילה אתיופית), בנותיו בנות ה־11 וה־16 משחקות באליצור חולון, ובנו בן ה־17 שיחק בהפועל חולון ומשמש כשופט כדורסל.

לאחרונה החליט להתנדב בקהילה ופתח קבוצת נוער בשכונה בה עוצבה דמותו. משחקים בה נערים בני עשר עד 18 מג'סי כהן, הם מתאמנים במגרש של בית הספר הדמוקרטי ובין זריקה לריצה מנסה ימלה להגיע ללב השחקנים, להציג להם מציאות אחרת ולעודד אותם לשאוף לחיים טובים יותר.

מדוע בחרת דווקא בקבוצת כדורסל?
"חיפשתי דרך לעזור לבני הנוער בשכונה, לא רק לאתיופים אלא לכל נער שמרגיש אבוד ושאין לו מקום משלו. הספורט עוזר לנו להוציא אגרסיות אבל הוא גם מחנך למשמעת עצמית, מצוינות ועבודת צוות. כששחקן אומר שהוא לא יכול להגיע לאימון כי הוא התחייב לעזור למישהו או ללמוד למבחן זה ממלא אותי בגאווה, זה רק מראה איך הספורט מצליח להטמיע בהם ערכים".

הקבוצה משחקת במגרש בית הספר הדמוקרטי ובחסות מתנ"ס לזרוס הפועל במסגרת רשת קהילה ופנאי, מתנ"ס שרבים טוענים כי הצליח להביא שינוי משמעותי לשכונה שסובלת מסטיגמות שליליות ונחשבת לשם שני לעוני ופשע.

לוויתו של ביאדגה ז"ל | צילום: יריב כץ

"ג'סי כהן של היום היא מקום אחר לחלוטין, אני רואה את הנערים כאן, הם רוצים להצליח ולצמוח. מנהל לזרוס, מיכאל ממן, הוא אדם מלא סבלנות ואכפתיות. כשאני רואה אותו מדבר עם הילדים אני מרגיש פספוס שלנו לא היה אדם כזה שהאמין בנו, זה היה הופך את החיים שלנו ליותר קלים. יש כאן גם שיטור קהילתי פעיל ואנשים שעושים עבודת קודש".

כיצד אתה עובד עם הנערים?
"קודם כל אנחנו משחקים, אני מלמד ומאמן אותם. אבל אני גם מנסה לדבר עם השחקנים, למרות שזה לא תמיד קל. בינתיים יש להם חלומות צנועים, הם אומרים לי משפטים כמו 'לא רוצה להיות בכלא כמו האחים שלי' או חולמים למצוא עבודה מסודרת בניגוד להורים שלהם. זה מראה שהם חולמים על עתיד טוב יותר אבל לא יודעים איך לעשות את זה.

אבל לי יש עבורם חלומות גדולים יותר. אני רואה אותם משחקים בליגת ביתא של הקהילה האתיופית, מצליחים ושוברים שיאים כי הם יכולים. הם שחקנים מעולים ואין סיבה שלא יצליחו להתקדם בליגות.

"ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלי וההצלחה של כל בני העדה. לפעמים כל מה שילד צריך זה הכוונה ותמיכה והוא כבר פורח לבד. לא רק בעדה האתיופית, בכל מקום יש בני נוער שצריכים כתף תומכת וזאת הסיבה שמלכתחילה בחרתי להתנדב כאן, אני רוצה לתמוך בנערים כי אני זוכר כמה אני הייתי צריך את התמיכה הזאת".

מפקדה עד ביאדגה
למרות האופטימיות שמשתדל ימלה להקרין, גם הוא נשבר כשהגיע אל ידיעתו אירוע הירי בשבוע שעבר, ברחוב ז'בוטיסקי בבת ים השכנה. יהודה ביאדגה בן ה־24 רץ אל עבר שוטר, ככל הנראה עם סכין שלופה (המקרה בחקירת מח"ש) ונורה ממרחק קצר. המקרה פתח פצע ישן, שנוגע בנקודה הכל כך רגישה של היחסים בין צעירי העדה לשוטרים.

ימלה מכיר את הנושא מקרוב, הוא מקורב לדאמס פקדה, החייל ממוצא אתיופי מחולון שהוכה על ידי שוטר, מקרה שהצית את גל המחאה של העדה האתיופית ב־2015.

"המקרים האלו שוברים לי את הלב", אומר ימלה. "דאמס הוא ילד מדהים שתענוג לדבר איתו, הוא אדם טוב לב ונעים, בכלל כל המשפחה שלו היא משפחה ערכית ונעימה, האחים מתנדבים ונחשבים לילדים טובים בשכונה.

"הייתי המום כשראיתי את הסרטון, אין לי מושג איך דווקא הוא נקלע למצב הזה, זה כל כך לא מתאים לו. ברור לי למה טוענים שהמקרה בבת ים קרה דווקא בגלל שהבחור אתיופי. אין ספק שכשמדובר בבני העדה האצבע הרבה יותר קלה על ההדק.

פקדה. מקרה שהשאיר בו חותם | צילום: מוטי קמחי

"אנשים לא מבינים שגם אם המקרה לא נגמר במוות, אלא רק במכות, מדובר בטראומה קשה שמלווה את האדם. אני מכיר צעירים אתיופים שקיבלו מכות מהמשטרה וברמה הנפשית זה מלווה אותם עד היום. זה סוג של זיכרון שפוגע בך ולא עוזב. הטראומה לא משחררת וזה הכי מסוכן".

לך יצא להתמודד עם אלימות משטרתית או גזענות?
"באופן אישי לא אבל אני מכיר הרכה נערים מהשכונה שחוו את זה. היום כאדם מבוגר אני כמעט ולא מתמודד עם גזענות, בטח לא בסביבת העבודה שלי. גם הילדים שלי נמצאים בעיקר במסגרות של כדורסל, שם יש פחות אתיופים אבל מקבלים אותם כמו כולם, חולון היא עיר מאוד מקבלת.

כמובן שתמיד יש מקרים מביכים ומצחיקים, רק לאחרונה הייתי במלון בנופש ואחת הנופשות צעקה לי להביא לה מגבת, אני צוחק ומעביר את זה כי רוב עם ישראל מקבל ומכבד את העדה. למרות זאת, כשמתעוררת מחאה כנראה יש לה סיבה וצריך לבדוק את השטח".