כשלוריין משה תכננה את ההריון השני היא הייתה בטוחה שמצפה לה הריון סטנדרטי, אבל אז חייה השתנו מהקצה אל הקצה. בשבוע ה־17 היא חשה כאב חזק בשד. למרות שרבים סברו שמדובר בכאבי הריון טבעיים היא התעקשה להיבדק.

כירורג שד שאליו הגיעה עם תוצאות האולטרסאונד סירב לבדוק אותה, "הוא טען שזה לא מתפקידו לפענח את התוצאות ושאמתין לפענוח בעוד כשבוע. המתנתי ולאחר מכן כשפגשתי אותו הוא טען שמדובר בכאב שקשור להריון שיחלוף בקרוב או לאחר הלידה.

משה, השבוע בביתה. "אני לא הולכת לשום מקום" | צילום: קובי קואנקס

"הוא אמר לי לחזור לביקורת בעוד שלושה חודשיים וזהו. לאחר שבועיים בהם הכאב המשיך החלטתי לפנות למיון. זה היה ההריון השני שלי והיה ברור לי שמשהו לא בסדר. הוא היה יוצא דופן וגם השד פתאום נראה אחרת".

"האבחון שינה הכל"
ההתעקשות של משה (31) ככל הנראה הצילה את חייה. היא הופנתה באופן בהול למרפאת נשים, שם כירוגית שד לקחה מגופה דגימה וגם לקחה ניחוש מחושב. "היא העריכה שמדובר בסרטן השד, אבל כולם מסביב ניסו לעודד אותי ואמרו שזה לא הגיוני. סיפרו לי שזו מחלה גנטית, שאין לנו אותה במשפחה, שסרטן לא כואב ושזה לא הגיוני שזה פתאום קרה לי.

"הכירורגית היתה מאוד יעילה, היא התעקשה על תוצאות מהירות ותוך ימים בודדים כבר קיבלתי את האבחון - סרטן שד. השאלה הראשונה ששאלתי אותה היתה אם אוכל להמשיך את ההריון, וכשהיא ענתה שכן זה שינה הכל. בשבוע 17 את כבר מרגישה את התינוק. אם חלילה הייתי מפילה זו כבר היתה לידה שקטה, דבר שרק היה מחמיר את הטראומה. כבר באותו שבוע התחלתי כימו. לא חיכיתי שהשיער ינשור, גילחתי אותו בעצמי".

כיצד מעבירים הריון בצל הסרטן?
"כולם סביבי נבהלו מהאבחון אבל אני כבר סבלתי מכאבים כל כך קשים, שבעיקר הוקל לי לגלות מה מקור הכאב ושאני יכולה להתחיל את שלב הטיפול. מעולם לא הייתי אדם אופטימי, אבל כשבישרו לי על המחלה היה ברור לי שאני חייבת לאמץ גישה חיובית. מצאתי את עצמי מנחמת אחרים, כי אני ידעתי שיהיה בסדר".

האופטימיות החדשה של משה אותגרה בלא מעט מכשולים. בתחילת חודש תשיעי כשהרופאים הבינו כי התינוקת לא מתפתחת כראוי, הוחלט ליילד אותה בזירוז. ביולי 2018, שבוע אחרי הלידה, היא כבר נכנסה לניתוח לכריתת שד.

"הכריתה היתה מאוד קשה, עברו רק כמה ימים מהלידה ועדיין לא התאוששתי ממנה כשכבר נכנסתי לחדר ניתוח. הם סרבו להוריד גם את השד השני כי הסרטן שלי לא גנטי, אבל זה כנראה משהו שאעשה בהמשך. לעבור כריתה זה דבר מאוד מטלטל. עשיתי עם עצמי הרבה שיחות כדי לחזק את עצמי. אני בחורה מאוד נשית והרגשתי שהסרטן פוגע בנשיות שלי.

"השיער, החזה, הכל שונה. פתאום אני עייפה, לא יוצאת לעבוד, זה לא היה קל. גם האמהות עם בתי הקטנה, אריאל, והאמהות עם עומרי מאוד שונה. אני בקושי יכולה להחזיק אותה. לא קמה אליה בלילות ולא טיפלתי בה כמו שטיפלתי בעומרי. למזלי יש לי את בעלי אבי והמשפחה שלנו שעוזרים מאוד אבל הכל השתנה. גם החיים שלי וגם המראה".

"בשלב זה משה כבר חלמה על חזרה לעבודה, תוצאות הבדיקות הראו כי הסרטן האלים עזב את גופה והיא קיבלה טיפולי מנע על מנת שלא ישוב. אך השמחה היתה קצרה. "בחודש ספטמבר, חודשיים אחרי הלידה והכריתה, התחילו כאבי ראש חזקים. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הראייה, כי עליתי מידה במשקפיים. הלכתי לרופא והוא הפנה אותי לבדיקות, אבל מניסיון החלטתי שאני לא מחכה לאף אחד.

"פניתי למיון והתעקשתי על בדיקות מקיפות. למדתי בדרך הכי קשה שכשמשהו מרגיש לי לא בסדר בגוף שלי, כנראה שמשהו באמת לא בסדר ואסור לי להיות שאננה. הבדיקות הראו שהסרטן בשד כנראה שלח גרורות למוח וזה כבר שבר אותי. סרטן השד הוא סרטן קל יחסית עם אחוזי החלמה גבוהים, אבל סרטן במוח זה כבר יותר מסוכן ומורכב".

משה נאלצה לשוב לטיפולי הכימותרפיה, לגלח את השיער הקצר שכבר הספיק לצמוח ולשכוח מחלומות על חזרה לעבודה. במקביל החל בעלה אבי לחפש אחר טיפולים בחו"ל.

"בכל שיחה שעשיתי עם רופאים בעולם נאמר לי שהרופאים בארץ למחלת הסרטן הם הטובים ביותר", הוא מספר. "הבעיה היא שאין להם את הטכנולוגיה, כמו לתת למסי לשחק עם רגליים קשורות. מצאנו טיפול חדשני בחו"ל ולמרות כל הביטוחים נדרשנו להציג ערבונות כספיים גבוהים על מנת להתמודד בוועדה. תוך זמן קצר הבנו שאנחנו צריכים לגייס קרוב ל־200 אלף דולר והתחלנו לחשוב על פתרונות".

בביתה בחולון. "החלטתי שהגיע הזמן לעצור את המרוץ" | צילום: קובי קואנקס

עוד לפני ההריון הראשון משה החליטה להגשים חלום ישן. "כשהייתי כלה עיצבתי את נעלי החתונה שלי וזה תמיד נשאר בגדר פנטזיה, בהריון הראשון למדתי עיצוב נעליים והוצאתי קולקציה משלי. מאוד נהניתי מתהליך העיצוב והייצור אך כשעומרי נולד התחלתי את שלב השיווק וזה לא היה פשוט בכלל ואפילו מאוד אינטנסיבי - אז עצרנו. כשהגיע הצורך לגייס כסף גדול, נזכרנו שיש לנו מאות זוגות נעליים מהקולקציה וערכנו מכירה גדולה בחולון, וכל הזוגות נחטפו.

"קיבלנו המון הצעות וממש חימם לנו את הלב לראות את ההתגייסות של הקהילה. לצערי ברגע האחרון הוועדה סירבה לנו ובשלב זה הקפאנו את איסוף התרומות. עכשיו אנחנו בודקים אפשרות לטיפול בגרמניה אצל רופא שרוקח כימו לפי ה־DNA של החולה וסוג המחלה".

"עוד מהמורה בדרך לאושר"
כבר במבט ראשון ברור מה חלוקת התפקידים בבית משפחת משה, אבי מטפל בילדים, בבית ובבירוקרטיה הרבה. הוא קובע טיפולים, שולח טפסים ואף עזב את עבודתו על מנת לטפל במשפחתו.

לוריין מתמקדת בלהחלים, היא עושה את זה עם הרבה חן, אופטימיות ושלווה שיש רק למי שברור לה שגם הסרטן הזה הוא רק עוד מהמורה אחת בדרך אל האושר. "גם אחרי שחליתי המשכתי את מרוץ החיים.

"ממש דאגתי מתי אשוב לעבוד ואיך אסתדר. כשגיליתי על הסרטן במוח החלטתי שהגיע הזמן לעצור את המרוץ. בנוסף לטיפולים אני עושה מדיטציה, מנסה לאזן את הגוף. אני לא לחוצה, להיפך, כשאחלים נעבור למושב בו החיים רגועים ואיטיים יותר. אני רוצה ליהנות ממה שיש לי. לפני שבועיים קפץ לי משפט לראש ומיד הלכתי לקעקע אותו: I believe in life. I’m still on my feet and I’m here to stay

"אני באמת מאמינה שאני לא הולכת לשום מקום, גם הפעם אני אנצח את המחלה ואגדל את ילדיי".