איציק קרן ואביו. צילום: קובי קואנקס

במשך שנים אביו בן ה־92 של איציק קרן מבת ים נהג לעשן בכבדות. היום הגוף גובה את המחיר ולצד הדמנציה ממנה הוא סובל, האב מתמודד גם עם בעיות נשימה רבות. "כל שפעת קלה הופכת לדלקת ריאות וירידת חמצן, זה ממש משתק אותו. עם הדמנציה והבלבול הוא פשוט הופך לגוש עץ, לא מתפקד בכלל. בעבר כל מצב כזה גרם לנו לרוץ לבית חולים, שם הוא היה נדבק בעוד כמה דברים וזה היה נגרר לאשפוז ארוך. מהיום שהפכנו את הבית שלו לחדר אשפוז לכל דבר, מספר הביקורים שלנו בבית החולים הלך וירד. רק השנה חסכנו לפחות שבעה ביקורים במיון, אלו ביקורים שאין לדעת כיצד היו מסתיימים".

להיות תמיד בעדיפות ראשונה

בדומה לקרן, יותר ויותר תושבים באיזור חולון ובת ים בוחרים בימים אלו להקים מערך אשפוז ביתי פרטי. הם מצטיידים במיטב הציוד הרפואי, לומדים בעצמם כיצד לבדוק סטורציה, לתת חמצן ולתפעל מיטת בית חולים ולמעשה מוותרים על השירות הציבורי שממתין להם בחדרי המיון, עד כמה שאפשר. "ברור שיש לזה מחיר נפשי גדול", מסביר מארק דהאן מבת ים, "אבל להשאיר את אמא ימים שלמים בבית חולים נתן לנו תחושה של נטישה. לא יכולתי לחשוב שאנשים זרים יטפלו באמא שטיפלה בי כל חיי".

כיצד הופכים חדר פרטי לחדר בית חולים?
קרן: "זה אומר להביא את כל הציוד הרפואי, הבאנו מ'יד שרה' מיטה, מכשיר חמצן, ציוד להתניידות, אינהלציה ('השאפה') ולמעשה כל מה שהוא צריך. במקביל גם למדנו איך לטפל בו, אילו תרופות הוא מקבל ומתי. איך להקל עליו ואיך לכוון את המיטה בצורה נכונה, כך שהוא יקבל חמצן ולא יסתחרר בכל פעם שיקום".

כמעט הסמכה למשרת אח.
"
כן, זה דורש הרבה שיעורי בית, אבל כשאתה מחליט לטפל בחולה אתה חייב ללמוד את הדברים האלה ולדעת להתמודד עם אתגרים. זה מערך מורכב אבל צריך להבין שהיום קופות החולים לא נותנות מענה לרפואה הגריאטרית. כשאנחנו מבקשים להזמין רופא הביתה, הם שומעים את הגיל של אבי ומיד שולחים אותנו למיון. האפשרות היחידה שלנו היא רופא פרטי שגם מנחה אותנו בטיפול בבית, מתי לתת אנטיביוטיקה, כיצד להתמודד עם בעיות שינה ואיך לנהל את האינהלציות בצורה נכונה. אתה מגיע לגיל שאתה מטפל בכל מה שקשור להורים שלך, מלהחליף בטרייה בשלט ועד להזמין טכנאי, אז גם הבריאות שלהם זה חלק מזה. אתה פשוט הופך ל'מולטי־טסקינג'. אתה בן, בעל, אבא, סבא וכשצריך גם מטפל רפואי. זה מה שהחיים דורשים מאיתנו".

זה לא משפיע על כל הבית כולו?
"
במידה מסוימת. לפעמים אנחנו נאבקים בחירוק שיניים, כשהנכדים באים ואני צריך לעזוב הכל כדי לטפל באבא. אני מקבל את זה באהבה כי כשאני איתם אני נזכר כמה חשוב לשמור על המשפחה שלנו. במקרים הנדירים בהם אנחנו מגיעים לבתי החולים אני נזכר למה אני כל כך מתאמץ, מכל אשפוז הוא חוזר עם עוד כמה דלקות. אם אני לא נשאר לידו הוא יכול להישאר בלי דברים בסיסיים כמו כרית, שמיכה וחמצן, ואז מצבו רק הולך ומחמיר. בכל מקום אחר הוא בעדיפות אחרונה. אצלו בבית הוא בעדיפות ראשונה - ולכן אף אחד לא יטפל בו טוב כמונו, בטח לא הרפואה הציבורית שקורסת עלינו". 

כל מה שאמא צריכה

כאמור, גם מארק דאהן מבת ים ואחיו החליטו להשאיר את אמם בעדיפות ראשונה ולטפל בה בביתה, כך הם גם יכולים להקפיד על טיפול שתואם את אמונותיה.

"אמא בת 93 ומתנגדת באופן נחרץ לתרופות", הוא מסביר. "יש אנשים בגיל 60 שלוקחים 50 כדורים כל יום, אבל היא תמיד אמרה שהגוף יודע איך להתמודד. היום היא אמנם כבר לא כל כך צלולה אבל אנחנו משתדלים לשמור על טיפול שמתאים לאמונה שלה ולא להעמיס עליה תרופות".

מתי החלטתם שאתם מאשפזים אותה בבית?
"הכל התחיל ממספר ביקורים בבית חולים, אמא הפכה למוטרדת, ממש הרגשנו שהיא לא חשה בנוח. לפני מספר שנים היא היתה בשיקום עקב שבר ורק בסופי שבוע כשבאה הביתה חייכה. זה הראה לנו כמה הסביבה הטבעית שלה חשובה להחלמתה. בנוסף, בכל ביקור בבית חולים היא היתה חוטפת עוד כמה וירוסים והבנו שזה לא המקום עבורה. הקמנו בחדר שלה בית חולים קטן, אבל הקפדנו להשאיר את שאר הבית טבעי - יש סלון ומטבח והכל רגיל".

משה טייכלר. "הפתרון הכי יעיל והכי נכון". צילום: יד שרה

מה זה כולל?
"יש לה את כל הציוד שהיא צריכה והיום היא כמעט ולא מגיעה לבית חולים, גם כשלפעמים אחים שלי רוצים אני מתנגד כי כמעט ואין דבר שאי־אפשר לפתור בבית. אני לא חושב שיש בית חולים שיכול לתת לה טיפול יותר מסור וקפדני ממה שאנחנו נותנים לה".

דרישה הולכת וגוברת 

בחולון ובבת ים מטופלים בימים אלה בביתם לא פחות מ־180 תושבים והדרישה רק הולכת וגוברת. אנשים מתקשים להאמין במערכת הבריאות ומחפשים פתרונות אחרים, ורבים מהם מגיעים לפתחן של עמותות חסד. ביד שרה מאמינים בשיפור איכות החיים של המטופל בסביבתו הטבעית ומנסים להרחיב את מעגל אשפוזי הבית ככל הניתן.

מנהל הלוגיסטיקה של העמותה באיזור השרון, משה טייכלר, ממונה גם על אשפוזי הבית בחולון ובת ים ומסביר מדוע מדובר בתופעה שרק מתרחבת: "ראשית, אנחנו מספקים מענה מקיף, יש לנו שירות של מתנדבים שמגיעים לבית המטופל ומסייעים לו להבין בדיוק מה הצרכים שלו כדי להימנע מאשפוז בבית חולים. אנחנו גם מגייסים בימים אלה עוד מתנדבים. בנוסף, יש לנו גם מרכזי תצוגה בהם ניתן לראות את הציוד, לבחון מה מתאים וללמוד כיצד לתפעל ציוד.

"השאיפה שלנו היא להרחיב את השירות כי מחקרים מראים באופן ברור שאדם מחלים טוב יותר בסביבה טבעית. בבית חולים עשרות מטופלים נתונים לרחמי מספר אנשי צוות שעובדים במשמרות, בבית זה יחס של אחד על אחד. אי־אפשר להשוות את הטיפול, אף אחד לא שוכח אותך, אף אחד לא דוחה אותך לסוף כי אתה לא צועק ואין סכנה שישכחו אותך. בנוסף יש גם היבט נפשי. בתי חולים זה מקום מדכא, בעיקר לאנשים שמורגלים באשפוזים רבים. אשפוז בבית מסייע למנוע דיכאון שמאפיין אנשים חולים. כמובן שיש לזה גם צד רגשי מאוד חשוב, כשאדם נמצא בסוף הדרך הוא לא רוצה למות ב'הוספיס' או בחדר בית חולים. לרוב הוא רוצה להיות בסביבה האהובה עליו ועם בני משפחתו ואת זה רק אשפוז בית יכול להציע".

יש לנושא גם היבט משפטי.
"כל העניין המשפטי טרם פוענח. הרי בבית חולים רופא חותם על תרופות וכאן מדובר בבן משפחה שעושה את זה בעצמו. למי יש אחריות בנושא? החוק עדיין לא טיפל בסוגיה הזאת לעומק. אבל זה נושא שהחוק חייב לפתור כי כל רגע עולה ביוקר, גם מבחינה כלכלית. כל יום אשפוז עולה למדינה 3,500 שקל למטופל, לא חבל על הכסף הזה? הרי מבחינה טכנית אפשר לנטר בקוצב לב גם מרחוק, אז למה אחרי צנתור אנשים נשארים בבית חולים? אין מספיק מיטות בבתי החולים, כולם צועקים שהרפואה הציבורית קורסת אבל מצד שני לא פועלים מספיק כדי להקל על אנשים לטפל ביקיריהם בביתם, למרות שזה הפתרון הכי יעיל ונכון".

הסלידה ממוסדות גריאטריים

כששומעים על האתגרים הגדולים קשה שלא לתהות האם מדי פעם מתחשק לבני המשפחה לוותר על העבודה הקשה ולשלוח את יקיריהם לחדרי המיון של בתי החולים, אך מתברר שעבורם זאת בכלל לא אפשרות. "אין מצב. כולנו רואים מה קורה בבתי חולים גריאטריים. הסיפורים שנחשפים שם מזעזעים", אומר קרן. "בנוסף, ידוע שאם אתה לא נלחם עבור הוריך הם יכולים להיתקע במיון שעות מבלי לקבל טיפול ראוי".

גם דהאן שותף להשקפה זו: "אצלנו זה ממש ממש לא מקובל, מבחינתי לתת לאחרים לטפל בה זה כמו לנטוש אותה. אמא היתה אישה מאוד דומיננטית, חזקה וחכמה. היא תמיד החשיבה את החינוך ושמה אותו בטופ של הפירמידה, אני לא מסוגל לדמיין שדווקא עכשיו אזנח אותה. כשבאמת רוצים אפשר לתת לחולה את הטיפול הטוב ביותר בביתו, זה חוסך הרבה עוגמת נפש וטרדה והשמחה בלב מאיצה את ההחלמה". 

"להיות תמיד עם היד על הדופק" 

"העומס בחדרי המיון זה לא דבר חדש אבל אין ספק שבכל חורף זה מגיע לשיאים חדשים", אומרת השבוע אחות שעובדת באחד ממרכזי הרפואה באיזור. "אני חייבת לציין שהשנה יחסית יש יותר סבלנות לאנשים, אולי זה בגלל כל המודעות נגד תוקפנות כלפי צוותים רפואיים, אבל נראה שאנשים יותר מבינים שכולנו עובדים במצב בלתי אפשרי".

בכל הנוגע לאישפוזים ביתיים, היא מגלה הבנה מסוייגת. "חברה טובה שלי טיפלה ככה בסבתא שלה, אבל יש לה במשפחה אחות והיא ליוותה את התהליך. אנשים שאין להם ידע צריכים לקחת בחשבון שהם תמיד צריכים להיות עם יד על הדופק, להקפיד על נהלים, רישום מדויק והיגיינה והכי חשוב לא לחשוש לפנות למיון. לפעמים עיכוב קטן יכול לעלות ביוקר. מי שאינו איש רפואה לא יכול באמת לדעת ולנתח מצב של חולה כי יש המון היבטים ותסמינים שאף אחד לא יכול ללמוד דרך האינטרנט או שיחה און ליין עם רופא". שמו לב.