המקרה שקרה לי היה בתחילת דרכי במונית. החלטתי לעבוד לבד בלי תחנה (גם היום אני עובד בלי תחנה), בלי סדרנים ובלי תחנות. אני לא אדם דתי, אבל מאמין ומשתדל לא לבקש כל היום בקשות מאלוקים, רק מתי שאני באמת זקוק לזה. גם ככה אלוקים עסוק וחוץ מזה יש לי אמונה טפלה שלאדם יש מכסה של בקשות, ולא כדאי לעבור את זה. שאני חושב על זה, יש לי עוד כמה אמונות טפלות, כמו שאני רואה לטאה ישר אני אומר ״ארור מקלל נפשי ומשפחתי״.

אגלה לכם עוד סוד, כשעשיתי את המבחנים במכון הארבעה בשביל להיות נהג מונית, אחת השאלות הייתה "שאתה חוצה את מעבר החציה על איזה צבע אתה דורך השחור או הלבן?". כמובן שרשמתי שעל שניהם ושזה לא משנה לי - שלא יחשבו שאני קוקו. אבל האמת, בחיים אני משתדל ללכת על הלבנים.

יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'

בחזרה לסיפור שלנו.

לקחתי נסיעה לבית החולים שערי צדק. הורדתי שם את הנוסע וחיכיתי לנסיעה משם. בדרך כלל יש שם מוניות של שערי צדק, אבל הפעם לא היו. הגיעה אישה. שאלה אותי אם אוכל לקחת אותה לבית שמש. 

"בטח", אמרתי, "בואי תכנסי".  

"אני משלמת 80 שקלים", היא הודיעה לי בחגיגיות.

בזמנו, הנסיעה לבית שמש היתה 100 שקלים, אבל זו הנסיעה ראשונה שלי מחוץ לעיר. כל כך התלהבתי ופחדתי שיבאו מוניות ששייכות לשערי צדק. העיקר שתיכנס ונוכל להתחיל בנסיעה. התחלנו לדבר וכולי הייתי בתוך ההתלהבות, סיפרתי לה שיש לי שני ילדים קטנים בבית ועכשיו אישתי בהריון. אולי היא בסוף תיתן טיפ בזכות המשפחה המתרחבת.

הנוסעת סיפרה לי שגם לה יש ילד והוא לומד מוזיקה והוא גאון במוזיקה. ובבית ספר לוקחים אותו לכל מיני הופעות והילד סופר מוכשר. והוא ניגן עם ההוא וההוא. וההוא. והתחילה לחפור לי על הילד שלה. ולא הפסיקה לדבר עליו. עד שהגעתי לשלב שאני בכלל לא מקשיב לה רק מזיז את ראש כל חמש דקות להראות לה שאני מקשיב.

הגענו לשער הגיא ופנינו לבית שמש. ופקק. פקק ענק שמגיע עד בית שמש. לא זזים. סיוט...

אותה זה לא עניין. היא המשיכה לדבר על הילד שלה ועל הקונצרטים שלו. ואני נוסע עם מונית עם גיר רגיל, בפקק שלא נגמר ורוצה לדפוק את הראש שלי בתוך ההגה. נסיעה שהייתה אמורה לקחת לי 40 דקות לקחה לי שעתיים עם חפירות על ילד שמנגן בסקסופון. הרגשתי שהראש שלי יוצא מהמקום והוא מטייל ברכב.

סוף סוף ובשעה טובה הגענו ליעד והיא מתחילה לחפש את הארנק. בלב שלי אני חושב על זה שאיך עם כל הנסיעה הארוכה לא היה לה את הזמן לארגן את הכסף. קיוויתי שלפחות אני אראה טיפ יפה. והיא חופרת וחופרת בארנק ובסוף מוציאה לי 70 שקלים ואומרת "אני בטוחה שהיו לי שם עוד עשרה שקלים"...

"גברתי, לא צריך. תודה רבה. אני ממהר. תצאי. חבל לי על הזמן". כולי רתחתי ורק רציתי שהיא תצא לי כבר מהמונית. 

"לפחות סיפרתי לך סיפורים יפים על הילד שלי", היא עונה ואני רק רוצה לבכות.

יצאתי משם וישר פניתי לאלוקים. אמרתי לו: "ראית כמה סבל סבלתי בנסיעה לפה. בבקשה תיתן לי פיצוי בדרך חזרה לירושלים...בבקשה אלוקים, אני שבור... בא לי לבכות". 

שיצאתי מבית שמש לפני צומת שמשון ראיתי נער חובש כיפה עוצר אותי. חשבתי לעצמי שהנערים האלה עוצרים רק טרמפים (נראה מתנחל). יש לי בעיה, אני רואה מישהו ואני ישר מקטלג אותו לאיזה זרם הוא שייך.

"אתה רוצה מונית?" שאלתי אותו מלא תקווה.

"כן, אני צריך מונית", הוא ענה, ואני שמחתי וישר אמרתי בלב תודה לאלוקים. עכשיו רק תגיד לי שזה לירושלים.

"לאן אתה צריך?"

"לקסטל, אני גר שם. אני אשלם לך 150 שקלים".

"150 שקלים?" שאלתי בתדהמה.

"כן, אבל אני צריך להעמיס לך משהו למונית".

"מה שאתה רוצה, יש פה הרבה מקום", אמרתי לו. 

"זה חמור".

"חמור?", הייתי המום.

"כן, חמור. לא חמור גדול. חמור קטן", הוא ענה באדישות. 

"איפה החמור?", לא הבנתי. 

"הנה, קשור לעץ". 

באמת החמור לא גדול. נראה כמו כלב ענק. עם ראש של חמור. הראש גדול. 

"איך הוא יכנס לי למונית?", שאלתי כולי מבולבל. 

"אל תדאג. בקלות. הנה, אני אראה לך". הנער נכנס למונית עם חתיכת שיח קטן וקרה לחמור ציק ציק ציק ציק, והופ, החמור בתוך המונית. פתחנו לו את החלון שיוכל להוציא את הראש והוא ישב לו בנוח מאחורה כמו כלב גדול, רק שבמקום לנבוח הוא עשה "אייאההה אייהההה"...

אילוסטרציה. צילום: shutterstock

נסעתי לאט. לא רציתי שלחמור לא יהיה נוח. ואנחנו עולים על כביש 1 ומדי פעם אני רואה פרצופים של אנשים המומים שנוסעים לידנו ורואים חמור עושה להם "אייהההה...". חשבתי לעצמי אם זה בכלל חוקי ואיך שאני פונה ימינה לקסטל עומדים שני שוטרים מחוץ לרכב ומסתכלים עלי. פתאום החמור נער "איייהההה" והם ביקשו ממני לעצור בצד.  

שוב מצאתי את עצמי מתפלל לאלוקים שיעזור לי. השוטר ניגש אליי, מסתכל על החמור, ושואל בסקרנות: "מה זה"? 

"זה כלב", ענה הנער ובדיוק החמור עשה שוב "איייהההה". 

"זה נשמע לך נביחה של כלב?", שאל השוטר. 

"לא. מה פתאום", אמרתי, "הוא צוחק. חזרנו מהווטרינר..." ובלב אני אומר שמע ישראל תציל אותי.

"פעם ראשונה שאני רואה חמור בתוך מונית", אמר השוטר, "זה בכלל חוקי"?

"בטח. בטח שזה חוקי. אני תמיד מעביר חתולים. כלבים. דגים. אוגרים. תוכים. הכל. אני מונית".

השוטר חשב לעצמו, שפשף את עיניו ואמר "טוב, תיסע".

נסעתי מהר. נשמתי לרווחה. הגענו לחצר של הבית של הנער והורדנו את החמור הנחמד. הנער אמר לי שאני אחלה נהג וביקש את הטלפון שלי כי יש לו הרבה נסיעות.

"תשמע, אני גמרתי עם חמורים", אמרתי לו ונסעתי משם.