זה היה עוד בוקר של ראשון בשבוע, וכמו בכל בוקר של ראשון שכזה, הקפדתי עם עצמי להימנע משיחות חולין ושאר התעסקות עם הנייד ויותר בהתכווננות עצמית לקראת הלו"ז שחיכה לי לאותו השבוע. תכף שסיימתי את שלב ההכנה הראשון של אותו הבוקר, צלצל הטלפון ממספר שלא היה שמור ברשימת אנשי הקשר שלי.

משהו בי, יותר נכון הרבה משהויים בי, דחקו בי לא להרים ולהתעלם לחלוטין מהשיחה כי הדבר עלול לפגוע לי במנהג המקודש ולגרום לפתיחת שבוע עם אופציה לגרוע. כמובן שבסוף עניתי. כזה אני. 

על הקו הייתה אם, שטון הדיבור שלה בהחלט גרם לדמיון היצירתי שלי לצייר בראש מעין קלסתרון של אישה עייפה, לחוצה ומיואשת. היא סיפרה לי על הבן שלה בן ה14, הקטן מתוך שלושה.

 "שלושה מוצלחים מכף רגל ועד ראש שמצטיינים בכל דבר שנוגעים בו ואפילו עם החברות שלהם".

כשביקשתי ממנה לחזור או בעצם להתחיל לספר לי על בן הזקונים, שמתי לב איך טון הדיבור שלה צנח משמעותית וחזר למונוטוניות והעגמומיות  שאפיינה את תחילת השיחה.

"הוא בהתדרדרות קשה בלימודים".

"מפריע המון ומנסה למשוך כל הזמן תשומת לב".

"רב המון עם האחים שלו כל הזמן שלא נדבר עליי ועל אבא שלו".

"החליט שלא מתאים לו להיות בכיתת המחוננים ואם זה לא מספיק, עוד מבקש לעבור לכיתת ספורט!"

טיעונים אלו ועוד נוספים ניתזו לכל עבר ככדורים חיים ממכונת ירייה משוכללת.

קרה לכם פעם ששוחחתם עם אדם מאוד נסער, כאוב וכועס והרגשתם שלא משנה מה שתגידו באותם רגעים הוא פשוט לא יהיה פנוי לשמוע? אז ככה הרגשתי. השתדלתי להיות ענייני והצעתי לה שאפגוש בילד ללא תמורה, ורק לאחר שאשמע אותו וארגיש אותו היטב- אחליט אם יש ביכולתי לסייע או שלא ושבמקרה הכי גרוע אהיה שמח להפנות אותה לשאר קולגות.

 יום הפגישה הגיע.

תוך שאני עולה במדרגות לכיוון הבית אני מדקלם את התפילה המיוחדת שחיברתי, זו שכל מטרתה היא לבקש מהיושב במרומים לדאוג שגם הפעם אצליח "למצוא חן ושכל טוב בעייני האדם". כבר עם כניסתי, ביקש הילד לקיים את הפגישה בהליכה מחוץ לבית. פייר? לא הייתי צריך להתחכם יותר מדי בשאלות כמו שקורה לי עם לא מעט נערים סגורים ומאופקים.

אילוסטרציה. צילום: shutterstock

הילד 'הקיא' את שהוא שמר לא מעט בבטן תוך מעברים חדים בין נושא אחד לשני, הכל תוך הליכה מהירה ותנועתיות יתר עם הידיים שרק חיזקה אצלי את ההבנה שיתכן והחוסר צדק שהוא חש אכן אמיתי ונובע עמוק מבפנים.

הוא סיפר על זה שנמאס לו שהוריו מפצירים בו להיות מצטיין כמו אחיו בתחומים שונים, והוא בכלל חולם על להיות ספורטאי.

 הוא שיתף על הפעמים הרבות בהם ניסה ליצור שיח עם אחיו, וקיבל בתמורה את התחושה שהוא "מיוחד" , "בעייתי".

הוא שטח לי את מעלליו בבית הספר ובכיתה, וגם ב"צופים" שהחליטו להשעות אותו עד הודעה חדשה.

הוא הביע כעס עצום על כך שבבית שלו "כולם חייבים להיות כמו אחי הגדול וזה בכלל לא פייר" ולמעשה הדליק בתוכי כמו דינמיט  את התובנה: זה שקוף שהוא מרגיש שקוף.

חזרתי לאימו עם הודעה נחרצת לפיה הילד מקבל מקום של כבוד אצלי במערך, אך בתנאי שהיא ובעלה מגיעים אליי לקליניקה אחת לשבועיים לקפה, מאפה ושאר דיבורים.

הורים יקרים - מהיום מצפים בהתאם! 

זכרו שהילדים שלכם שונים זה מזה, לכל אחד מהם יש אישיות וטמפרמנט שונים. יתכן ואחד יהיה אלוף במתמטיקה ושאר חישובים, ואילו השני יהיה טוב יותר בכתיבה. התאימו את רף הביצועים וההישגים לכל ילד בהתאם ולא בצורה כללית. כשאתם מאפשרים לכל ילד וילד בביתכם להביע את עצמו בדרכו שלו – אתם הופכים אותו לרב יכולות וגבוה בתוצאות והכי חשוב, אתם דואגים לכך שלא ירגיש כשקוף. בדקו עם עצמכם האם הציפיות שלכם מילדכם כוללניות או מותאמות, זכרו שתהליך הדרגתי מבטיח שינוי עוצמתי.

אליסף, אימון להצלחה לילדים בכל הצבעים. מיילפייסבוק