"כשהציעו לי להגיע ל'טומשין' חששתי, לא ידעתי הרבה על בית הספר, פחדתי שלא אלמד ולא תהיה לי בגרות", אומרת טליה מוסאי בת ה־16, תלמידת כיתה י"א בבית ספר 'טומשין' בחולון. "בבית הספר הקודם היה לי קשה ללמוד, הכיתה הייתה גדולה והיחס לא היה אישי. הלכתי לאיבוד. כאן קיבלתי הזדמנות שנייה. הבנתי וזה אפשרי. לא האמנתי שאי פעם אוכל להגיד שכיף לי לבוא לבית הספר. לא חשבתי שאוכל להגיד שבית הספר חשוב לי, שלמורים אכפת ממני ושהם לא מוותרים עליי".

(צילום: אבי מועלם)


"מכיתה י' לא למדתי", מוסיפה אורין גלמן, "הייתי מגיעה לבית הספר ומבלה בעיקר בחוץ עם החברים. לא אהבתי ללמוד. הייתי צריכה לבחור בין להישאר כיתה, ללמוד בקיץ או לעבור ל'טומשין'. האמת, פחדתי להגיע לכאן".
למה?
"יש סטיגמה שבאים לכאן אל 'ההזדמנות האחרונה'. דמיינתי מופרעים שלא הסתדרו בשום מקום ופחדתי. היום אני יכולה להגיד שזה בית ספר שנותן הזדמנות שנייה לכל מי שלא מצליח בפעם הראשונה".
מוסאי: "כשאומרים 'הזדמנות אחרונה' זה נשמע מבהיל, אבל גילינו שבעצם אנחנו יכולים ללמוד וגם להצליח במקומות שבהם נכשלנו בעבר".
יאללה בלגן
כשנכנסים בשערי בית הספר, אחד הדברים הראשונים שבולטים לעין הוא התקרה הנמוכה של המבנה. "באופן סמלי", אומרת דנה אלון, מנהלת בית הספר הטרייה, "גם אני חשבתי לעצמי, זה גובה התקרה, גובה הציפיות של הילדים האלה. המטרה שלנו היא להרים להם את התקרה כמה שיותר גבוה".
168 תלמידים מכיתה י' עד י"ב, 23 אנשי צוות ומרחבים פתוחים עם אג'נדה: שיח חברי מצד אחד וגבולות ברורים מצד שני.
לחדר של דנה אלון (36) נכנס המורה למתמטיקה, שמוליק טומשין, המנכ"ל והבעלים של הרשת. פעמיים בשבוע הוא מגיע לשעות חיזוק במתמטיקה. למרות עיסוקיו הרבים, הוא לא מוותר על הקשר עם התלמידים. "אתה", הוא פונה לאחד התלמידים, "הולך לקבל 100 בבחינה. למרות שהוא לא עושה שיעורי בית, הכל יושב לו בראש. גאון". הנער הנבוך מודה לו בצניעות ומתפנה להתווכח איתו על סוגיה דיפרנציאלית מורכבת.
למה נשרת מבית הספר?
"כי לא הייתי מכין שיעורים. ביתר המקצועות לא היה לי קל, אז הייתי מפריע. העדפתי לעשות בלגן בכיתה ולא ללמוד. המסגרת לא התאימה לי. כאן זה יותר קטן ואישי, אז קיבלתי ביטחון ללמוד ופחות להתעסק בהפרעות".
טומשין מרוצה. "בשביל ילדים כאלה כל העסק הזה קם וכל שנה אני אומר לעצמי שעד שאתה לא חי את המציאות הזו, אתה לא יכול להבין כמה היא מספקת. אני גדלתי בראשון לציון, תמיד הייתי הכי טוב, תלמיד טוב, פעיל חברתית, יו"ר המועצה העירונית של ראשון. ככזה נתקלתי בכל סוגי האוכלוסיות, אבל את הדרך המקצועית של הרשת התחלתי דווקא עם החזקים. מי שגרם לי לעשות שינוי היה פואד בן אליעזר ז"ל".

(צילום: אבי מועלם)


את הדרך החל טומשין כמורה למתמטיקה במערכת החינוך ושם הבין שהתלמידים צריכים מורים צעירים שמדברים בשפתם. "באותם ימים היו בארץ שש אוניברסיטאות שיכלו לקלוט 30 אלף סטודנטים בשנה. לא היו מכללות והתלמידים היו צריכים להגיע לממוצע בגרות גבוה כדי להתקבל. בתי הספר עבדו כמו פס ייצור על אוטומט. רוב המורים היו מבוגרים, באו ללמד והלכו. מי שהצליח הצליח מי שלא, בעיה שלו. אז החלטתי לפתוח בית ספר פרטי לתלמידים חזקים במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית. קהל היעד היה חמש יחידות".
מה שהחל בצריף קטן עם 50 תלמידים תפס תאוצה ובמשך כחמש שנים למדו אצלי בין 1000 ל־2000 תלמידים בשנה. ההצלחה הייתה גדולה והציונים בהתאם".
אז למה הפסקת?
"בגלל פואד. בתו הייתה תלמידה שלי. יום אחד, בשנת 92', ישבתי איתו ובמהלך השיחה הוא הקניט אותי ואמר שאני מתעסק רק עם ילדי עשירים. הוא בעצם פתח לי את הדלת לאוכלוסייה מוחלשת. אחרי שעשיתי איתו סיור בארץ וראיתי מה קורה באזורים מוחלשים ומה נדרש, החלטתי להקים פרויקט תנופה בשכונות מצוקה לתלמידים חלשים והכשרה לימודית למשלימי בגרות. במקביל הקמתי את שלוחת דרבי בישראל, למי שרוצה ללמוד לתואר".
42 מרכזי למידה קמו בארץ, ואחריהם גם התיכון הראשון ברשת, בראשון לציון. "הבנתי שמרכזי למידה זה דבר טוב, אבל לא מספיק. הרעיון היה לפתוח תיכון לתלמידים נושרים מכיתה י' עד י"ב, כדי שיוכלו לחזור למעגל הלימודים, לחוות הצלחה ולעשות בגרות. בהמשך פנה אליי ראש עיריית חולון, מוטי ששון, וביקש שנפתח בית ספר כזה בעיר. הוא אמר לי שנמאס לו לראות את תלמידי חולון עומדים בצומת חולון בבוקר כדי לנסוע לבתי ספר מהסוג הזה בתל אביב. הוא רצה שהם יישארו בעיר".
המרוץ אחר המוטיבציה
המיזם התיכוני גרף הצלחה והרשת הגיעה להישגים מרשימים וזכתה בפרסי חינוך. נכון להיום פועלים תחת טומשין 11 תיכונים, שלוש חטיבות ביניים ושתי מסגרות של חינוך מיוחד. הרעיון הוא כיתות קטנות של עד 25 תלמידים ומבוגר אחראי על כל שבעה תלמידים שעובד איתם צמוד. "רוב התלמידים שלנו מגיעים אלינו בלית ברירה", הוא אומר, "אלה ילדים שלא הסתדרו במערכת החינוך ונשרו ואנחנו מציעים להם להיקלט חזרה במסגרת ולחוות הצלחה".
אורין: "בבית הספר הקודם נתנו לי הרגשה שאני בעצם גורם מפריע ועדיף שאהיה מחוץ לכיתה או שלא אבוא. התחושה הייתה שאני לא שווה משהו ושממני לא יצא שום דבר. כאן למדתי להבין מה הערך שלי ואני מגיעה לבית הספר כי אני רוצה ולא כי אני חייבת".
איך עושים את זה?
דנה אלון, המנהלת: "הילדים שמגיעים לכאן הם לרוב חסרי מוטיבציה, בעלי דימוי עצמי נמוך וכאלה שהחוויה שלהם היא חוסר הצלחה. אנחנו מראים להם דרך אחרת, שבה הם חשים משמעותיים לא רק עבור המורים, אלא עבור עצמם ועבור החברה. הם מגיעים לכאן עם פערים לימודיים עצומים, מה שמצריך אותנו ללמד אותם הכל מההתחלה. כל חוויית הצלחה היא משמעותית עבורם. כשילד חווה הצלחה הוא רוצה לשמר את התחושה ולשכפל אותה, זה המקום שבונה אותו. העבודה נעשית בכל המעגלים - הבית, החברה, בית הספר והדימוי העצמי. 95 אחוז מהבוגרים שלנו מתגייסים לצה"ל, חלקם חוזר אלינו אחרי הצבא להשלמת בגרויות, יש לנו בוגרים שהם אקדמאים, עורכי דין, רואי חשבון, כלכלנים ועוד".
דנה, במראה שרחוק מדימוי המנהלת, מטופפת על עקביה במסדרונות בית הספר. די מהר היא למדה לדבר בשפתם ולהכיר כל תלמיד מכף רגל ועד ראש, כולל את בני המשפחה. בשיחת טלפון שהיא מקיימת עם אחת האמהות, היא מציעה לה ללכת עם הילדה אחר הצהריים לרופא במקומה. אני מרימה גבה לנוכח ההצעה ודנה מיד מסבירה: "יש ילדים שבאים לכאן ממציאות חיים מאוד מורכבת, לא כולם, כמובן, אבל יש ולפעמים נדרש מאיתנו לעשות את מה שההורים לא יכולים. בית הספר הוא לא במקום הבית, הוא החלק המשלים ובמקרים מסוימים הוא משלים משמעותי, כולל הליכה לרופא במקום האמא".
לבית הספר הגיעה אחרי ניהול החטיבה העליונה על שם רבין במודיעין. "ההכשרה שלי היא חינוך מיוחד וניהול. גדלתי בחינוך הלא פורמלי. גדלתי בראשון לציון בסניף של מכבי צעיר, הייתי מ"פ של טירונים והדרך לחינוך הייתה ישירה. בשנות עבודתי במודיעין חלמתי לעבוד עם נוער נושר שזקוק לרשת ביטחון שתחזיר אותו למעגל הלמידה. כששמעתי על המכרז היה לי ברור שפה אני רוצה להיות".
מורה אח
יום הלימודים ב'טומשין' מתחיל בשעה 9:00. במפגש הבוקר המורים משמיעים לתלמידים מוזיקה. כל מורה שם הולך עם רמקול נייד שמחובר לו מחזיק מפתחות ובכל זמן נתון הוא יכול להשמיע מוזיקה.
למה דווקא מוזיקה?
דנה: "כי זה מרגיע. כשיש מוזיקה אין אלימות. כולם נכנסים לאווירה אחרת".
מפגש הבוקר מוקדש לחוויות שעברו עליהם בלילה הקודם. "יש תלמידים שעוזרים בפרנסת הבית, יש תלמידים שחווים דברים מורכבים מרגע שיצאו משער בית הספר. חשוב לנו לשמוע מה עבר עליהם, לנקות את היום שעבר ולהתחיל מחדש".
המורים מוגדרים כ'אח גדול'. תפקידם הוא לא רק להעביר חומר. "השפה בבית הספר אחידה. כל מורה שפוגש תלמיד מכיר אותו היטב. הקשרים שנוצרים הם על גבול המשפחתיות, במטרה להפוך למבוגרים משמעותיים ועובדים".
מהו אחוז הנושרים?
דנה: "אין נשירה. אנחנו רשאים להנשיר תלמיד שמבצע פשע או שמוגדר כעבריין. ל־95 אחוז מהתלמידים אין קשר לעולמות האלה. אלה שהחליטו ללמוד כאן מודעים לקווים האדומים. הנשרה קורית לעתים ממש נדירות".
מה אחוז ההצלחה בבגרות?
טומשין: "קשה לאמוד, כי לא כולם מסיימים בגרות מלאה, אבל כל תלמיד עושה בגרות אחת לפחות. חלקם חוזרים אחרי הצבא להשלמות. אגב, בבתי ספר פרטיים אקסטרניים משלמים שכר לימוד של עשרות אלפי שקלים בשנה. התלמידים שלנו לא משלמים שכר לימוד, למעט סל תרבות. הרעיון הוא לאפשר להם לסיים 12 שנות לימוד עם בגרות".